בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' לוי

פסק דין

בפניי תביעה כספית על סך 199,025 ₪ שהוגשה ע"י התובע, בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: "התובע או הבנק"), נגד הנתבעת ועניינה יתרת חוב המיוחסת לנתבעת בגין ערבותה להסכמי הלוואה.

התביעה

1.התביעה מתבססת על שני הסכמי הלוואה שנחתמו בין התובע ובין בתה של הנתבעת, הגב' קשר אסנת (להלן: "החייבת"). הסכם ההלוואה הראשון (מס' 5728510/60) הינו מיום 18/8/94 במסגרתו נטלה החייבת הלוואה בסכום של 312,000 ₪. להבטחת תשלום ההלוואה התחייבה החייבת ברישום משכנתא ראשונה לזכות התובע על הנכס שברח' מרווה 22/26 בירושלים (להלן: "הדירה בירושלים"). על ההסכם חתומים שני ערבים: אדמונד לוי ובך מימון שלמה.

ההסכם השני (מס' 8025839/38),הינו מיום 24/2/95, במסגרתו ניתנה לחייבת הלוואה בסכום של 55,470 ₪, שגם להבטחת תשלומה התחייבה החייבת ברישום משכנתא ראשונה לזכות התובע על הדירה בירושלים. על ההסכם חתומים שני ערבים: לוי אילן ואדמונד לוי.

2.ביום 23/2/00 נערכה תוספת להסכמי ההלוואה בהם צורפה הנתבעת כערבה לשתי ההלוואות הנ"ל (להלן: "התוספת להסכם"). במסגרת התוספת להסכם צוין, כי ברצון החייבת לגרור את השעבוד בגין שתי ההלוואות הנ"ל מהדירה בירושלים לדירה אחרת שנמצאת ברחוב נוף כנרת 664/6 בצפת (להלן: "הנכס").

לפי התובע, הנתבעת חתמה על התוספת להסכם כערבה והתחייבה, בין השאר, לשלם לתובע כל סכום שהחייבת תחויב בו בהתאם לתוספת ההסכם הנ"ל.

3.התובע טוען, כי החייבת לא עמדה בתשלומיה לבנק והצטבר לה חוב בסך 362,400 ₪, נכון ליום 17/1/01. משכך, פתח התובע תיק הוצל"פ נגד החייבת למימוש המשכון שנרשם על הנכס. ביום 5/4/04 מונה עו"ד יוסף ברינט לכונס נכסים על הנכס וביום 12/12/04 נמכר הנכס במכר מוסכם. המכר אושר ע"י ראש ההוצל"פ ביום 8/12/04.

גם לאחר מימוש הנכס, נותרה יתרת חוב בסך 158,528 ₪ נכון ליום 16/6/05, בגינה הוגשה תביעה נגד החייבת (בבית משפט השלום בחיפה) וביום 9/10/05 ניתן נגדה פסק דין.

4.ביום 30/10/07 הגיש התובע בקשה להתיר הגשת תובענה נגד ערבה יחידה היא הנתבעת בדנא, וביום 21/11/07 ניתנה החלטה לפיה מוצו ההליכים בתיק ההוצאה לפועל. מכאן התביעה נשוא תיק זה.

ההגנה

5.הנתבעת טוענת, כי כתב התביעה על נספחיו אינו מגלה כל יריבות כלפי הנתבעת. בעוד שנטען כי הנתבעת ערבה בערבות אישית לקיום הסכמי הלוואה וכי התחייבה באופן אישי על גבי ההסכם, צורף ע"י התובע נספח להסכם בלבד עליו חתומה הנתבעת. משכך נטען, כי את תביעתו מבסס הבנק על הסכמי הלוואה שהנתבעת כלל אינה צד להן.

המסמך היחידי עליו חתומה הנתבעת הוא "נספח" להסכם ההלוואה. נספח כשמו כן הוא וללא ההסכם העיקרי אין לו כל משמעות.

6.עוד נטען, כי בעת שהנתבעת הוחתמה ע"י נציגי הבנק, כלל לא הציגו בפניה את הסכמי ההלוואה והיא הוחתמה בתמימות ללא כל הסבר על המשמעות הכבדה של החלפת הבטוחות שבוצעה באמצעות גרירת ההלוואה וזאת בניגוד לחובת הגילוי המוגברת החלה על מוסד בנקאי.

לפי הנתבעת, התביעה הוגשה בחוסר תום לב חרף העובדה כי אינה ערבה לחוב הנתבע.

ראיות הצדדים

7.מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של סמי טיבי (להלן: "סמי"), מנהל מחלקת הבקרה של הבנק, והוא נחקר על תצהירו.

הנתבעת לא הגישה תצהיר עדות ראשית, אך בדיון ההוכחות שהתנהל בתיק, הסכים ב"כ התובע כי הנתבעת תעיד וכי התצהיר שהגישה במסגרת בקשתה לרשות להתגונן ישמש כתצהיר עדות ראשית מטעמה.

8.סמי העיד, כי במסגרת תפקידו תיק זה "עבר דרכו" בשל היותו מנהל המטה של ההלוואות. לעניין נהלי החתמת ערבים בבנק, העיד סמי, כי "הערב יושב וחותם מול נציג משכנתאות, נציג מנוסה שעבר הדרכה. מוצג לפניו תיק ההלוואה, הוא חותם על כל המסמכים ומקבל העתקים. הפקיד מסביר ופורש בפני הערב הכל. הפקיד נותן את כל האינפורמציה הנדרשת". ובהמשך, "כל מה שהערב שואל ומתעניין הוא מקבל הסבר. הפקיד מסביר והמסמכים מדברים בעד עצמם. הוא יכול לשבת בצד ולקרוא הכל. מסבירים לו מה סכום ההלוואה, מה הנכס המשועבד, מי האנשים. הוא בעצם הציע עצמו כערב. הבנק לא בא למישהו וביקש שיחתום לאלמוני".

סמי ציין עוד, כי במקרה הנדון "בגלל שזה גרירה, יש תוספת להסכם ולכן, מציגים לו את ההסכם הישן והוא חותם על התוספת..." הוא הסביר, כי "הלווה רצה להחליף נכס, מכר נכס א' ובמקום נכס א' הוא נותן לנו נכס ב'. לצורך גרירת ההלוואה לנכס החדש הוא נדרש ע"י הבנק להביא שני ערבים, הבנק אישר את הערבים ואישר את הגרירה".